מפת אתר    |    English
דף הבית  |  על החברה  |  תיק עבודות  |  חדשות  |  מאמרים  |  צור קשר
 
 
 
כתבה בעיתון "במחנה" גליון 41    מאת: מאת: נעה הורוויץ
עיצוב צבאי: "יש לכם את הרובה הזה בורוד"

כתבה בעיתון "במחנה" גליון 41
יום רביעי, י"ט במרחשוון התשע"א, 27 באוקטובר 2010, 22:27

"יש לכם את הרובה הזה בורוד"
מאת: נעה הורוויץ

 
הכיסא בטנק ה"מרכבה". המתפסים של "התבור". הג'ויסטיק של הדי-9. מאחורי כל פרט באמל"ח עומד מעצב תעשייתי שדואג שלחיילים שמשתמשים הו יהיה כמה שיותר נוח. מעצבי נשק מובילים מסבירים איך משלבים בין מכונות הרג לאסתטיקה. למה כדאי שהכלי יהיה סקסי – ומדוע חשוב שכפתור ההשמדה העצמית יהיה צבוע באדום.

עם השנים, הפכו המוצרים הצבאיים השונים - כלי נשק, כלי רכב ואפילו טנקים - לסמלי סטטוס של ממש. רובה ארוך מול מקוצר. ג'יפ סיור מול האמר. טנק מג"ח מול טנק "מרכבה". כולם מתחרים זה בזה במדד הקוליות הצה"לי. פעם, עוזי הספיק כדי לגרום לך להרגיש טוב עם עצמך. והיום - לא תעז לעלות על האוטובוס בלי "תבור" מעוצב בתוספת אקססוריז ושפצורים מעשה ידיך. ג'ורג'יו ארמאני? וואקף וואל אנא בתוחק!

זה לא קומקום
ישראל אינה יכולה להתהדר במותגי מכוניות או אופנה הכובשים את הזירה הבין־לאומית. היא מוצלחת יותר דווקא בתעשיות פונקציונליות - ובראשן הרפואיות והביטחוניות. בהתאם לכך, התפיסה ששלטה עד לאחרונה בשוק הצבאי גרסה שעיצוב הוא הדבר האחרון שכדאי לשפוך עליו את הכסף. "העיקר שיירה", היו שתי מילים שחלפו בוודאי בראשיהם של מנכ"לי התעשיות - והותירו בצד את המראה החיצוני של האמל"ח.

גדי מה–טוב, מנכ"ל חברת "מה–טוב פתרונות המחשה" העוסקת בפיתוח מוצרים ביטחוניים, זוכר את הרגע שבו הבחין בנקודת המפנה. את הרגע שבו הבין כי העיצוב מצליח סוף–סוף לחדור גם את השריון הצבאי הקשוח ביותר. "בשנת 1998 יצאתי עם קבוצה מ'אל–אופ' לתערוכה בסינגפור, והיא לקחה איתה מכשיר ראיית לילה תרמי, שבזמנו היה הכי מתוחכם בעולם", הוא מספר. "זה היה משהו שנראה כמו קופסת נעליים שעומדת על חצובה של טיל נ"ט, והם הציגו אותו שם בגאווה. למזלם הרע, בדיוק ממול היה ביתן של חברה צרפתית, שהציגה מכשירי ראיית לילה עם אותן יכולות - אבל קטנים ויפהפיים. באותו רגע, הלסת של אנשי התעשיות הביטחוניות נפלה. זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחנו לדחוף לצבא את הרעיון שמוצר צריך להיות גם סקסי".

תמיר פורת, מעצב תעשייתי שעומד בראש משרד העיצוב "ורסיה מיליטרי דיזיין", מסכים כי התערוכות הביטחוניות הן שגרמו למפנה התפיסתי. "המנכ"לים שעושים שם שופינג הם לא מומחים גדולים לקרביים של הכלי, ולכן המראה והנדסת האנוש משפיעים על קבלת ההחלטות שלהם", הוא אומר. "דרגי הצבא הבכירים ומנהלי הרכש פועלים בסופו של דבר ממקומות בסיסיים ואנושיים - כשהם רואים מערכת שנראית מאיימת וחדשנית, הרצון שלהם לרכוש אותה כאמל"ח הוא מובן. גם מדינות עולם שלישי מנצלות את התובנה הזאת: הן קונות עם התקציב המוגבל שלהן מערכות ותיקות שמוחבאות בתוך קליפה חדשה, מתוך הבנה שהערך המוסף של העיצוב יכפר, פסיכולוגית לפחות, על הפיגור ביכולות".

אורי פנחסי, מעצב תעשייתי בתעשייה האווירית, מסביר כי עיצוב של אמצעי לחימה הוא דווקא השקעה שמחזירה את עצמה. "מוצר מעוצב הוא מוצר שנמכר יותר טוב, זמן ההכשרה עליו קצר יותר, עושים איתו פחות טעויות ויותר קל לתקן אותו. כל שעה שמושקעת בעיצוב מחזירה את עצמה בסדר גודל של פי 20 בערך. לא מדובר על קטלוג המוצרים של 'ויזה', שבו קומקום בצבע ירוק–דשא עולה פי שניים מקומקום זהה בצבע לבן. העיצוב בו אנחנו עוסקים לא מתמצה בלצבוע יפה ולהעלות את המחיר. וזו תחושה שבה אנחנו צריכים להילחם יום–יום. בעולם כבר הבינו את זה".

בלי הדפס לבבות

אז איך בעצם מעצבים טנק? נדמה שאם כל המעצבים הצבאיים היו מדביקים על רכבם סטיקר עם מוטו משותף הוא כנראה היה: "עיצוב זה לא רק אסתטיקה". חינניות ויופי הן אמנם תכונות חשובות, אבל קודם כול צריך לחשוב על הפרקטיות, על ההתאמה ללקוח. מה שאומר שבמקרה של עיצוב ביטחוני, רובה בצבע טורקיז עם נצנצים הוא לא רעיון טוב.
 
"אנשי הצבא בודקים את כוח ההרס ואת הביצועים של המערכת מול המשימה, אנשי ההנדסה מוודאים את היכולת ליישם את המערכת כך שתהיה אמינה וזולה, ואף אחד מהם לא מסתכל על משתמש הקצה", מסביר מה־טוב. "התפקיד של המעצב הוא להיות נציגו של החייל בפרויקט, וזה לא משנה אם מייצרים טיל, מכשיר קשר או פצצה".

"אפשר להרגיש אם מישהו חשב לעומק על הנדסת האנוש של המערכת", מסכים פנחסי. "רואים כמה קל ונגיש לשבת ולנהוג ב'מרכבה' סימן 4 לעומת סימן 1, או לירות במהירות וביעילות ב'תבור' מול ה'גליל'. זו לא התפתחות טכנולוגית, אלא עניין של מעצב שיושב לתכנן רובה שיהיה נוח לשימוש. אני מומחה בלשבת מאחורי גב של חייל, טייס קרב או מטיס מל"טים, ולהבין מה יהיה לו יותר טוב ויותר נוח".
 
היתרון היחסי של המעצבים על פני מומחי הצבא הוא היצירתיות שהם מביאים איתם. אז נכון, אולי אסור להם להתפרע עם הדפסים של לבבות על האפוד הקרמי, אבל יכולתם לחשוב מחוץ לקופסה מולידה פתרונות מעשיים. "מהנדס, למשל, ישים שני כפתורים על פאנל ההפעלה, שעל אחד כתוב 'און' ועל השני 'השמדה עצמית'", אומר פנחסי. "לא יעניין אותו איך הם נראים. אני אנסה לייצר מצב שהכפתור המסוכן ייראה אחרת - בטקסטורה שונה, בצבע אדום, במיקום מרוחק".

איתן שילה, מנהל סטודיו העיצוב בחברת "ארן", היה אחד ממתכנני הנמ"ר - ההכלאה המשונה בין נגמ"ש לטנק "מרכבה". "בנמ"ר הפיקוד רצו להכניס שולחן שסביבו המפקדים יוכלו לשבת ולהסתכל על מפות, והיו המון אילוצים", הוא מדגים. "כיוון שהשטח כל־כך קטן, היה צריך לחשוב לאן לקפל את השולחן, כך שגם יהיה נוח לחיילים שיושבים שם שעות על גבי שעות. לא רצינו שהם יישבו בתוך מוצר שמאיים עליהם או נותן תחושה לא נעימה".

דוגמה נוספת אפשר למצוא בשלט רחוק שעיצבו אנשי התעשייה האווירית עבור דחפורי די–9. על המעצבים היה לתכננו כך שהמפעיל יוכל להפעילו לאורך זמן. "שלט כזה צריך להיות בידיים של מישהו במשך שמונה שעות", מסביר פנחסי. "על הנייר הוא שקל שמונה קילו וחצי, והיינו צריכים לחשוב אילו רכיבים להעביר ממנו למקומות אחרים. בסוף השארנו בידיים של המפעיל את הקופסה, המתגים והכרטיס האלקטרוני של המסך. כל שאר המרכיבים נמצאים על גבו או על הרצפה. מה שהניע אותנו הוא מחשבה על טובת המשתמש".
 
הפֶטיש של הלוחמים

תהליך עיצובו של מוצר צבאי הוא מסע מורכב ורגיש במיוחד. פורת, שלקח חלק בצוות העיצוב של רובה ה"תבור" בשלב הסקיצות הראשוניות, מספר כי לעתים נעזרים בלובשי מדים מהמניין כדי להגיע לתוצאה הטובה ביותר. "בתהליך הפיתוח של הנשק, המטרה הייתה שהוא יהיה חלק אינטגרלי מהחייל", הוא מסביר. "אני זוכר שפיתחנו אב־טיפוס שהיה בנוי מפרוסות, כמו עוגה, ונתנו אותו לחיילים. הם היו יכולים להוסיף ולהוריד, ולהגיד איך נוח להם.

יצרנו ממוצע סטטיסטי של חייל ישראלי, שמידותיו שונות מאלו של החייל האמריקאי או ההולנדי, ובמקביל יצרנו רובה שתפור על מימדיו הממוצעים. נתנו להם גם להחליט איפה יהיו ממוקמים כל מיני פקדים - מחסנית, נצרה, בורר ירי".
הנהירה אחר גרסתו הסופית של ה"תבור", שהפך לנחשק בקרב חיילים, בין היתר בזכות עיצובו הייחודי, מוכיחה כי ה"תחושה" שמשדר כלי הנשק מחלחלת גם לחיילים בשטח. "לחבר'ה צעירים יש סוג של פֶטיש לאמצעי הלחימה שמשמשים אותם", אומר פורת. "הם מחוברים לרובה הסער שלהם 24 שעות ביממה, ומפתחים קשר כמעט אנושי עם המכונה. כשבמוצר יש ערכים שמספקים תחושה של אמינות, נוחות תפעול, חדשנות ויכולת לאיים - יש לזה אפקט פסיכולוגי על משתמשי הקצה".

"זה עניין של וואסח", מסכם מה–טוב. "יש פה עניין תדמיתי של 'אם היחידה הזאת קיבלה גם אני רוצה'. כשאני מתכנן ציוד שחייל צריך לסחוב, כשהוא כבר בקושי עומד על הרגליים מרוב המשקל שעליו, כדאי שהוא לפחות יאהב אותו".

המעצב ליאור מוניץ מכיר היטב את שני צדי המטבע, את הפער בין גחמות אמנותיות ליומיום הצבאי. הוא שירת בקרבי, ומשרת עד היום כלוחם במילואים - ובאזרחות עובד בסטודיו של חברת "ארן". "עיצבנו פה מכשיר ג'י–פי–אס עם תפעול עיוור, כך שאפשר להשתמש בו בחושך בלי להסתכל", הוא מספר. "אז גם אם בסוף הצד הוויזואלי לא הכי יפה, וגם אם שינו את העיצוב שלך ואתה מרגיש שזה סוף העולם, פתרת בעיה שאתה מכיר מהצבא שלך. בסטודיו מול המחשב אנחנו קטנוניים, מתווכחים על כל גוון עד שזה נראה מיליון דולר. בסוף, בשטח הכול נשחק ונשבר, ועבור החייל - אפילו אם רק תצבע לו את הכפתור הכי חשוב בצבע הנכון - כבר תעשה את העבודה".
 
להצניע את העבודה

התדמית של המעצב רודף התהילה שחי עבור האמנות אינה מתלבשת היטב על אלו שבחרו להשתלב בשוק הצבאי. במסגרת העבודה עם צה"ל, משרד הביטחון והתעשיות הביטחוניות, נדרשים המעצבים לעבור תחקירים ביטחוניים ולשמור על סודיות בנוגע לפרויקטים רבים, דבר המקשה לא פעם על מכונת השיווק העצמי של עסקים רבים בתחום.

"מעצב, מעצם טבעו, או לפחות בשל התדמית הציבורית שלו, הוא אדם עם אגו מאוד גדול", מודה מה–טוב. "יש המון מוצרים שלנו שמסתובבים בחוץ ואף אחד לא יודע שעשינו, אבל זה לא מפריע לי. אני לא עושה עבודות כדי שהן יופיעו במגזינים עם השם שלי. אני חושב שאחת הסיבות שכל־כך קשה להחדיר את העיצוב לשוק הצבאי היא בעיה אצלנו, המעצבים. אנחנו צריכים לעבוד אחרת, להיות הרבה יותר צנועים ולתת כבוד לאנשים אחרים בצוות".

"אין ספק שהרבה פעמים צריך לדכא ולהצניע את העבודה", מחדד פורת. "מצד שני, כשאני הולך ורואה חייל עם 'תבור', או מבחין בנשק בתערוכה בין־לאומית, זה ממלא את הלב בגאווה, וזה חלק מהשלל של מעצב בתחום הצבא".
מצד שני, יש מעצבים שמצניעים את הפן המיליטריסטי בעבודתם מבחירה. הם מאמינים שתרומתם לפיתוח אמצעי לחימה דווקא עשויה להזיק ליחסי הציבור שלהם. "קיים דיסוננס בתחום של עיצוב מערכות צבאיות", מסכים פורת. "לחברות מסוימות זה נשמע לא אתי, על גבול הלא מוסרי. הן לא ירשמו באתרים שלהן שהן עוסקות בתחום הצבאי. חברה שתחרוט על דגלה את הלייף–סטייל, למשל, לא תרצה להכתים את שמה על־ידי עיסוק במערכות שלוקחות חיים, כי הלקוחות ירימו גבה".

"לא הרבה מעצבים אוהבים לקשור את שמם לעיצוב צבאי, כי זה לא איני ולא תמיד פוליטיקלי קורקט", מדגיש מה–טוב. "המילייה התרבותי–חברתי הוא לא מהצד המיליטריסטי של המפה, אלא להפך. אני, לעומת זאת, לא רק שלא רואה בזה פחיתות כבוד, אלא ההפך. בסופו של דבר, אני מתכנן עבור הילדים שלי, שמשרתים בצבא". 

למאמר באתר צה"ל: כאן

 
 
היוצרים 1,  פינת המסגר א.ת. צפוני לוד,  71000  טל: 08-9155441                                                                                       
מה-טוב פתרונות המחשה בע"מ
 
דף הבית  |  על החברה  |  תיק עבודות  |  חדשות  |  מאמרים  |  צור קשר  |  מפת אתר  |  English
אוריון  -  שיווק באינטרנט | בניית אתרים