מפת אתר    |    English
דף הבית  |  על החברה  |  תיק עבודות  |  חדשות  |  מאמרים  |  צור קשר
 
 
 
על החי"ר בשדה הקרב העתידי    מאת: ד"ר עזריאל לורבר
על אף ההתקדמות הטכנולוגית הרבה בצבאות מתקדמים, לוחם החי"ר נותר מאחור. המאמץ לפתח שלד חיצוני שיאפשר לחיל הרגלי לשאת משקל גדול יותר בלי להתמוטט עודנו רחוק בגלל פערים טכנולוגיים ובעיות מוחשיות של צורך בהתאמה אישית, בעיות של שיווי משקל, זינוק לתפיסת מחסה ומקור הכוח. במאמר קצר זה מועלית אפשרות של "רק"ם אישי" ללוחם החי"ר

בנובמבר 2009: על החי"ר בשדה הקרב העתידי
על אף ההתקדמות הטכנולוגית הרבה בצבאות מתקדמים, לוחם החי"ר נותר מאחור. המאמץ לפתח שלד חיצוני שיאפשר לחיל הרגלי לשאת משקל גדול יותר בלי להתמוטט עודנו רחוק בגלל פערים טכנולוגיים ובעיות מוחשיות של צורך בהתאמה אישית, בעיות של שיווי משקל, זינוק לתפיסת מחסה ומקור הכוח. במאמר קצר זה מועלית אפשרות של "רק"ם אישי" ללוחם החי"ר.
 
 
ד"ר עזריאל לורבר*
 
 
הקדמה 
חיל הרגלים נמצא בבעיה. הבעיה אינה חדשה וימיה כאורך ההיסטוריה והיא גלומה במשקל הציוד שעל החיל לשאת בעת תנועה למגע ותוך הקרב עצמו. המוסכמה הבלתי כתובה אומרת כי כדי שהמנגנון האנושי יתפקד ביעילות אין להעמיס על החיל יותר משליש ממשקל גופו. אמת זו הייתה ידועה כבר לרומאים ועד היום כל הצבאות בעולם משלמים לה מס שפתיים, אך לא יותר מכך1. עד כמה הבעיה חמורה היום והולכת ומחמירה ניתן לראות מן הטבלה הבאה2: 
 
 משאו של הלוחם (בק"ג) - במלחמת העולם השנייה, כיום ומחר 

 

כדי להעמיד דברים בפרופורציה ביחס לאמצעים אחרים בשדה הקרב נבצע את החישוב הבא:
היכולת הביולוגית של בן אדם בריא (במאמץ מתמשך) היא בערך 0.2 עד 0.3 כ"ס, בתלות בפרמטרים אישיים. נניח כי חיל ממוצע הנושא ציוד ממוצע שוקל כמאה ק"ג. אם ננרמל מספרים אלה למשקל של טון אחד, נקבל כי ההספק לטון של חיל ממוצע היא שניים עד שלושה כ"ס. ניתן לשער את התגובה של שריונאי לו נדרש להשתמש בטנק שזו יכולתו. נזכיר כי הסטנדרט הנוכחי בטנקים הוא כעשרים כוח סוס לטון, וזאת למעשה ללא מגבלת זמן.
ניתן לטעון עכשיו כי החישוב הזה הוא מופרך מלכתחילה. משחר ההיסטוריה, אנשים חיים ופועלים בהצלחה מלאה, אפילו רצים מאה מטר בפחות מעשר שניות ומייל בפחות מארבע דקות, ואין להם שום בעיה בעניין. אבל זו הצגה פשטנית של הבעיה. האתלט נושא בגדים שמשקלם הכולל הוא בערך ק"ג עד ק"ג וחצי. הלוחם נושא על גבו עשרות ק"ג והלחץ הפסיכולוגי בעת קרב, גוזל אף הוא משאבים פיזיולוגיים מן הלוחם. כאן המקום להעלות מושג נוסף מתחום השריון והוא משולש הביצועים, שכל שריונאי מכיר.

משולש הביצועים:
משולש זה מגדיר את חלוקת היכולות של הרק"ם בתוך מעטפת הספק נתונה. במילים אחרות, סך הכול של היכולות הוא גודל קבוע ושיפור אחת או שתיים מהן חייב לבוא על חשבון האחרות. לדוגמה, שיפור המיגון כרוך בתוספת משקל וזה יבוא על חשבון הניידות וכיו"ב. דוגמה קלאסית לבעיה זו הייתה זו של כוחות מוצנחים. היות ולא זכו לכל תמיכה ממוכנת נאלצו אלה לשאת הכול על גבם וכתוצאה מכך לא ניתן היה לציידם בנשק נ"ט משמעותי. התוצאה הייתה שתורת הלחימה של כוחות אלה שמה דגש על הימנעות מלחימה מול כוחות משוריינים או ממוכנים.כפי שניתן לראות מן הטבלה לעיל, מרבית משאו של החייל מורכבת מנשק, תחמושת וציוד מיגון אישי. אבל גם חייל החי"ר כפוף למגבלות המשולש, היות ויכולתו הפיזית היא נתון שאין ביכולתנו לשנות. במשך השנים נוסו פתרונות רבים לבעיה הזו: הראשון היה לוחמי חי"ר שהשתמשו בסוסים לרכיבה אל הקרב ושם ירדו מהסוסים ונלחמו כחיילי חי"ר לכל דבר. פתרון דומה היו המשאיות הבלתי ממוגנות. התפשטות הארטילריה המדויקת וכלי הנשק האוטומטיים שמו קץ לפתרונות אלה והשלב הבא כמעט התבקש מאליו.

הנגמ"ש כפיתרון
לקראת מלחמת העולם השנייה הופיעו הנגמ"שים הראשונים אצל הגרמנים והאמריקאים אף כי הצבא האדום עדיין הסיע חיילים על הטנקים עד למגע ממשי עם האויב. אבל הנגמ"שים היו לא יותר מאוטובוסים משוריינים שהסיעו את החיילים בשטח מסוכן, וכשהחי"ר היה צריך לפעול היה עליו לרדת ולהילחם רגלית. נעשו אמנם ניסיונות לפתח כל מיני "נגמ"שי לחימה" בהם יכול היה החי"ר לתפעל את נשקו מתוך הנגמ"ש אבל האמת ניתנה להיאמר כי תוספת כוח האש של אותם מספר רובאים לא הייתה גדולה דיה כדי להצדיק את הסיבוך הטכני בפיתרון זה. פיתרון אחר היה הרכבת מקלעי "0.5 או אפילו תותחים קלים שאפשרו לנגמ"ש לשמש כבסיס אש לחי"ר בלחימתו הרגלית אך כל אלה החזיקו מעמד עד שנות השבעים. בנקודת זמן זו התרגשה על ראשו של החי"ר הממוכן צרה חדשה. ההתפשטות העצומה בכלי נשק ייעודיים נגד טנקים, ובעיקר הרקטות הבלתי מונחות כגון האר-פי-ג'י העמידה בספק את סיכויי השרידות של הנגמ"ש בשדה הקרב עתיר האמצעים המודרניים. כדי לחסוך במשקל היו נגמ"שים אלה בנויים מאלומיניום ומגנזיום, שניהם חמרים דליקים. יתרה מזאת, ושוב כדי לחסוך משקל, יכולת המיגון שלהם הייתה מוגבלת רק נגד קליעים איטיים יחסית ורסיסים, אבל מצד שני הם הפכו למטרה "שמנה" ומפתה: כיתה שלמה עם מיגון למראית עין, שניתן לחסלם בירייה אחת ובסופו של דבר, כדי לבצע את תפקידו היה על החי"ר לצאת החוצה ולהילחם כשלראשו קסדה ולגופו חולצה דקה.
ברגע של זחיחות הדעת, אחרי מלחמת ששת הימים, החליט צה"ל לוותר למעשה על החי"ר שילווה את הטנקים - החרמ"ש. הלוגיקה הייתה ברורה ולתקופת מה אפילו נכונה. ערמות הנעליים בסיני אחרי מבצע קדש ואחרי מלחמת ששת הימים שכנעו את מקבלי ההחלטות כי ברגע שהטנקים הישראליים יעלו על הגבעה יברחו טנקי האויב והחי"ר המלווה אותם. חיילי חי"ר, למעשה ללא מיגון לא יסתובבו לשריון המתקדם בין הרגליים ולא ייפגעו ובא לציון גואל. אבל המצרים, עם הרבה עזרה חיצונית, למדו את לקחיהם ובמקום להתמודד בטנק מול טנק בלחימת שריון קלאסית הם הצטיידו בשפע טילים ורקטות. ביום כיפור, להפתעת כולם, כולל כנראה המצרים עצמם, החי"ר שלהם לא ברח ואמת אוניברסלית - "הקרב המשולב" - הוכחה מחדש וחזרה אל הלקסיקון. צה"ל עשה מאמץ עצום, החזיר את החי"ר אל יחידות השריון אבל חזר בעצם למשבצת הראשונה בלי לפתור את הבעיה הבסיסית: איך בעצם מאפשרים לחיל הרגלי לשאת מספיק חימוש, לנוע מהר ורחוק ולהילחם בשיתוף פעולה עם השיריונאים שיושבים מאחורי עשרים או שלושים ס"מ פלדה.צה"ל, כדרכו, מצא לבעיה פיתרון מקורי ומעניין: נגמ"ש המבוסס על תובת טנק סטנדרטי. הסרת הצריח עם התותח והתחמושת שלו שחררו הרבה טונות שניתן היה להפכם למיגון, וזאת בלי לפגוע בניידות. אבל גם אם נתעלם מבעית הגודל הפיזי של הנגמ"ש הכבד שעלול להגביל את תנועתו במתארים מסוימים, הרי הבעיה האמיתית נשארה בעינה: גם הנגמ"ש הכבד הוא בעצם לא יותר מאותו אוטובוס משוריין שהזכרנו קודם. הוא בטוח יותר, נוח יותר ומן הסתם יש לו עוד שכלולים בהשוואה ל- 113-M (הזלדה הזכורה לטוב) או אפילו ה"בראדלי". אבל כדי למלא את תפקידו האמיתי, לחימה רגלית, על החי"ר יהיה לצאת ממנו ולהילחם רגלית.
לא מזמן הראתה הטלוויזיה סרטון על אימוני חטיבת גולני: חבורת לוחמים הסתערה ברגל במעלה גבעה כלשהי ואפילו בסרטון ההוא ניתן היה לראות כי הם מתנשמים ומתנשפים. משום מה גם הזכיר לי אותו סרטון את הסתערויות החי"ר במלחמת העולם הראשונה ובואו נודה בעובדות: הסתערות חי"ר על יעד מבוצר הינה כנראה הדבר היחידי שלא השתנה מאז אותה תקופה!
נכון כי מתבצע מאמץ ניכר כדי לשכלל ולהקל במשקלו של הציוד שחיל החי"ר חייב לשאת לקרב. הצרה היא שהמאמץ מתבטא בעשרות גרמים פה ושם. נעליים קלות יותר, חגור מחומרים קלים יותר, קסדה טובה יותר וכיו"ב. אבל בד בבד מעמיסים על החיל ציוד אלקטרוני לסוגיו שייתן לו "מודעות מצבית" טובה ועדכנית יותר ויאפשר לכל חיל לדעת היכן הוא, היכן חבריו והיכן מפקדו הישיר ואף יאפשר להם לדבר ביניהם. הציוד האלקטרוני מילא, אבל הציוד האלקטרוני דורש אספקת כוח שוטפת - סוללות - ואלה אינן ארבע סוללות AA. פה מדובר בקילוגרמים. אז כדי לפתור את הבעיה נעשו ניסיונות לפתח מכשור המחובר לנעליים כך שעצם ההליכה של החיל תטען את הסוללות מחדש. זה עשוי אפילו לעבוד.
אבל בסופו של דבר לחייל יש רוס"ר, עם מלאי של כ-200 כדורים ואולי מספר רימונים, ולכיתה יש מקלען שמרבית תחמושתו מועמסת על חבריו לכיתה, ויתכן כי בכיתה יש גם מטול אר-פי-ג'י אחד או שנים עם מספר פצצות.
בסיכום הלוחם מצויד בכוח אש שלא השתפר ממש בשלושים או ארבעים השנים האחרונות. מיגונו השתפר מאז רק במעט אך עדיין הוא חשוף לפגיעה קטלנית מנשק שטוח מסלול ועל ניידותו מוטב שלא נדבר. וכל הציוד האלקטרוני שהוא נושא לא יעזרו לו כהוא זה מול מטח האש הראשון ואף לא נגד פגזי המרגמה או הארטילריה לסוגיה של האויב. יתרה מזאת; כל הציוד האלקטרוני הזה לא יגן עליו נגד חל"ך לסוגיו.
זו איננה בעיה של צה"ל בלבד. כבר במלחמת העולם הראשונה צוידו נחתי ארצות הברית במריצה שנגררה על ידי הלוחמים ועליה הועמסו תחמושת נוספת ואמצעים אחרים להם עשוי החיל להזדקק במשך הלחימה. לגרור כלי כזה יותר קל מאשר לשאת משקל עודף על הגב. האמריקאים לא היו היחידים. במשך השנים פותחו בעולם והוכנסו לשימוש כל מיני מריצות, טרקטורונים או שנעשה שימוש בתורת לחימה האומרת כי משאו של החיל, ותחמושתו העודפת נישאים בנגמ"ש שהסיע אותו לקרב והוא ימשוך משם את הדרוש לו. כל המריצות למיניהן מחזיקות מעמד תקופת מה ואז נזרקות ואילו שמירת הציוד והתחמושת הנוספים בנגמ"ש קושרים את החיל בטבורו אל הרכב, מה שכמובן מטיל מגבלות על ההפעלה הטקטית של שניהם, אך בעיקר על הלוחם הרגלי. לא מזמן נתבשרנו כי התעשייה האווירית פיתחה רכב רובוטי שישא את מטענה העודף של קבוצת לוחמים ויוכל להתקרב אליה בעת הצורך כדי לספק את הדרוש להם.
 
 
על פתרונות אפשריים
מפתיע, כי על אף המכניזציה הנרחבת של כל דבר בצבא, החי"ר נשאר מאחור בתחום הזה. יש בעולם מספר ניסיונות לפתח שלד חיצוני שיאפשר לחיל הרגלי לשאת משקל גדול יותר בלי להתמוטט. אך הטכנולוגיה עדיין רחוקה ממימוש רחב, וגם אם נתעלם לרגע מבעית המחיר - הפיתרון הזה סובל, בינתיים לפחות, ממספר בעיות: ראשית, כל המערכות האלה הן מסובכות להפליא ומחייבות התאמה אישית לכל מי שמשתמש בהן. שנית, התנועה בשטח היא עדיין באמצעות הגפיים התחתונות וקיימות בעיות של שיווי משקל ותנועה שלא בקו ישר שלא לדבר על תפיסת מחסה וזינוק. ולבסוף, קיימת הבעיה של מקור כוח. דרישות האנרגיה של מערכת כזו הן כאלה שסוללות אינן מסוגלות לעמוד בעומס. מנוע שריפה פנימית או מערכת היברידית הם פיתרון אפשרי מבחינה טכנית אך הם מצידם יהוו תוספת משקל לא מבוטלת ובסופו של דבר מאד אפשרי כי שכרם יצא בהפסדם והרעיון ייכשל רק בגלל נקודה זו. אדגיש כי אינני פוסל על הסף פיתרון כזה אך הדרך למימושו עדיין ארוכה מאד3.
כידוע אין ארוחות צהרים בחינם, ובמקרה שלנו כל פיתרון לבעיות שהועלו לעיל יהיה פיתרון של פשרה. כדי להגיע לפשרה הנכונה הבה נבחן איזה מן הפרמטרים של יכולות החי"ר הם בבחינת "יהרג ובל יעבור" ועל איזה נוכל לוותר:
א. מיגון: ברור כי אנו מעוניינים להגדיל את מיגונו של איש החי"ר עד כמה שאפשר אך בתור התחלה נוכל לומר כי כל מערכת שתמגן אותו נגד קליעי "0.5 ואולי אפילו 20 מ"מ תהיה קבילה. בנוסף נרצה לציידו במיגון אב"כ וייתכן במיזוג אוויר.
ב. כוח אש: חיל רגלי היום נושא נשק אישי, מקלע או מטול כלשהו נגד טנקים. כמות התחמושת מוגבלת ובהרבה מקרים חלק מן התחמושת נישא על ידי חבריו לכיתה. נניח כי נאפשר לחיל לשאת שני כלים, למשל מקלע ומטול כלשהו של תחמושת נפיצה או חודרת שריון ומספיק תחמושת למספר שעות של לחימה רצופה.
ג. ציוד אחר: תקשורת, מזון ומים, מציין לייזר ואמצעי ראיית לילה.
ברור מכל אלה כי מדובר בכלי רכב כלשהו, אך בניגוד לפתרונות הקיימים (של רכב כיתתי שאת מגבלותיו תיארנו) מדובר כאן ברכב אישי - לחייל הבודד. נציין כי מדובר בכלי שמידותיו הפיזיות הן מזעריות: אורך כמטר ושמונים עד שני מטר; גובה כמטר ועשרה; רוחב כמטר ועשרים. הרכב יהיה בעל ששה גלגלים ומשקלו הכללי יהיה כאלף עד אלף ומאתים ק"ג. תפעול הכלי יהיה בדומה לכלי רכב רגיל ומערכות הלחימה השונות תופעלנה מתוך תא הלחימה בדומה למטוס או מסוק אף כי לא תדרושנה את המיומנויות של טייס.יתרה מזאת: מערכת אספקת האנרגיה לכלי כזה יכולה להיות מבוססת על מנוע שריפה פנימית של כשלושים עד ארבעים כ"ס. זה ייתן יחס הספק למשקל בחמישים עד מאה אחוז טוב מזה של טנק, במילים אחרות ניידות ותאוצה מעולות.חשוב, אפילו הכרחי, לציין כי לבנייתו של כלי כזה אין צורך בפיתוחה של שום טכנולוגיה חדשנית. כל מרכיבי הכלי ומערכותיו, כולל מערכות הנשק והשליטה בהן הן מוצרים מן המדף. במילים אחרות, כלי כזה יכול להיבנות מרכיבים קיימים והערך המוסף שלו יהיה טמון בבחירת הרכיבים הנכונים, אינטגרציה ופיתוח תורת לחימה מתאימה עבורו. אני ער לעובדה כי פיתוח תו"ל כזה הוא אבן נגף, אך הוא לפחות כמעט ואינו דורש משאבים.

סיכום
בשיחות עם אנשי חי"ר ולוחמי שריון הועלו שתי התנגדויות לקונספט המוצע: הראשונה היא כי הלוחם בכלי כזה לא יוכל להידחק לפינות צרות, לטפס על מדרגות או לפעול בשטח מאד מבותר. ההתנגדות השנייה התייחסה למחירו האפשרי בטענה כי שום צבא בעולם לא יעמוד בהוצאה של הצטיידות כל חיילי החי"ר ברכב כזה. נציין כי שתי הטענות האלה הן נכונות כשלעצמן, אך השאלה היא האם הן פוסלות על הסף את הקונספט המוצע. לא כל חיילי החי"ר מדלגים על מדרגות או מטפסים על מצוקים ואפשר בהחלט, בחלק מן המקרים, לוותר על יכולות אלה. אבל תמורת זאת נקבל חייל חרמ"ש שיוכל לנוע בסמטאות ושיוכל לסייע לטנקים, תוך שהוא עצמו בעל ניידות דומה להם, ממוגן בצורה יותר טובה מאשר היום ונושא מגוון רחב יותר של מערכות נשק ותקשורת. בנוסף, נזכיר כי גם רק"ם קונוונציונלי אינו יכול לפעול בכל שטח. מצד שני, היכולת להעסיק באש ולנוע במהירויות של רכב רגיל היא בעלת משמעות בשדה הקרב.
מה שחייב להיעשות, קרוב לוודאי על ידי חקר ביצועים, הוא לבחון את תרומתו של כוח כזה שיבוא במקום החרמ"ש (הוא יהיה החרמ"ש העתידי) כסיוע לטנקים בלחימת שריון קלאסית או במתארים מסוימים של לחימת חי"ר ולבחון את המספרים הנדרשים של כלים כאלה לשתי משימות אלה. במילים אחרות, אין הכוונה להפוך את כל לוחמי החי"ר למפעילי הרק"א – "רכב קרב אישי". אבל כדי שבחינה כזו תהיה הוגנת יש גם לבחון את יעילותו הגבוהה בהרבה של כוח כזה, סיכויי ביצוע המשימות בתנאי קרב והקטנת מספר האבידות. כל זאת לאור הסיכויים הגדלים ללוחמת אב"ך, הגברת קצב הלחימה והגידול הצפוי בארטילריה מדויקת ובאמצעי נ"ט בידי האויב.
 
 
הערות:
1. ראה ס. א. ל. מרשל, "ניידותו של הלוחם", 'קונטרסים למקרא ולעיון', הוצאת "מערכות", 1952.
2. הנתונים הנוכחיים והעתידיים המופיעים בטבלה זו הופיעו במקור ב- "The 21st Century Land Warrior", Armed Forces Journal, February 1995. הנתונים לגבי מלחמת העולם הם מחיבורו של מרשל (ראה הערה 1).
3. מערכת כזו תוארה בספר מדע בדיוני של רוברט היינליין - Starship Troopers אך בספר היא מבוססת על טכנולוגיות חומרים, מִחשוב ובעיקר אספקת אנרגיה שהן לפחות חמישים שנה בעתיד.


* ד"ר עזריאל לורבר - מומחה ישראלי לטילים ולנשק רקטי ומומחה לנושא שדה הקרב העתידני וטכנולוגיות חדשניות. במהלך הקריירה שלו עבד בתעשייה האווירית, שימש כעוזר ראשי למנהל משרד המדע והטכנולוגיה, והוא חבר בכיר במכון האמריקני י לתעופה ואסטרונאוטיקה. כמו כן חיבר ספרים ויותר מ-50 מאמרים על נושאי טכנולוגיה צבאית. בין הספרים שכתב:
*  מדע, טכנולוגיה ושדה הקרב .
*  חימוש מונחה מדויק בקרב היבשה .
*  טילים מונחים ונשק רקטי: יסודות, מבנה, פעולה.§ רעש מלחמה.

הכתבה לקוחה מאתר יד לשריון www.yadlashiryon.com











































 

משולש הביצועים 


































































 המחשה אפשרית של רכב אישי

 
 
היוצרים 1,  פינת המסגר א.ת. צפוני לוד,  71000  טל: 08-9155441                                                                                       
מה-טוב פתרונות המחשה בע"מ
 
דף הבית  |  על החברה  |  תיק עבודות  |  חדשות  |  מאמרים  |  צור קשר  |  מפת אתר  |  English
אוריון  -  שיווק באינטרנט | בניית אתרים